מטיילים אתך, זוכרים אותך

                                                                                                                                                        שמואל בן בסט 8.8.48-12.6.16

————–

קשה לכתוב מילים כמו: אנדרטה ומצבה, במיוחד שהן נוגעות בך. הן פשוט לא מסתדרות עם שמואל. אני בטוח שהוא עצמו – לו היה נשאל, היה מבכר רעיון שזוכר אותו , לא עם גל אבנים, אלא עם חברים, שנפגשים ומטיילים במחיצתו בשבילי הארץ הזאת.

אתר האינטרנט הזה נבנה על מנת לממש את התשוקה הזאת של שמואל. לשמש מקום מפגש לחברות וחברים, מאגר וירטואלי לספורים ותמונות, ומידי פעם, גם כנקודת יציאה לטיולים עם עצירות בדרך לקפה או כוס יין, בדיוק כמו שאהב. עוד פרטים כאן.

————————

כמה שורות שנכתבו ביום הפרידה:

יש משהו לא הוגן בזה שמודיעים לך שאחיך נפטר הבוקר. אתה בכלל עם הראייה האוניברסלית שלך, זה שמאמין שכולנו חברה אחת, כולנו הומו סאפיינס. האסטרונום והפילוסוף קרל סאגן כתב פעם שאנחנו קבלנו רשות לחיות על פניה של קליפה דקה של פלנטה כ-80 שנה או משהו כזה. סאגן נפטר עשרים שנים קודם לגיל הזה. גם אתה אח שלי. במבט פנימה, יש משהו מאד לא צודק בזה שאחיך יקירך מת פתאום. את הסוד לאריכות חיים טרם מצאנו ויכול להיות שאין כאן בכלל סוד, אולם זאת כלל אינה הנקודה. כל העניין, כך נראה לי, הוא בחסר ובריק שנוצרים מהאובדן הפתאומי הזה. אנחנו מחפשים להליכה הזאת-טרם עת, מזור ותרופה במשך אלפי שנים, החל באמונה ובגלגול הנשמה, וכלה במנהגי אבל והספד וקינה. אלא שכל אלה הינם רק תרופת הרגעה, ורק אתה זה שיכול, אולי צריך לבחור אם להרגע, או להישאר מרוקן. לא בנויים למוות. האבולוציה יצרה בנו בתהליך אינסופי ולא מתוכנן של מה שנראה ככשלונות והצלחות, תאווה לחיים. אנחנו מנסים להרחיק את המוות ככל יכולתנו. ספור לא פשוט, במיוחד במדינה הזאת שבה, כך נדמה, המוות הוא אורח שכיח במיוחד אצל אנשים צעירים. אתה אח שלי הצלחת להתרחק ממנו קצת יותר. אבל לא מספיק. וזה מה שלא פייר, ואני כבר מתגעגע.